בתגובתכם ראשית, התייחסתם לאב ה”מעניש” בחומרה – מתנה הנאות ופעילויות חברתיות של בנו בשקידה בלימודים. שנית, התייחסתם לעמדת המורה והדגשתם את רצונה שיתרכז בלימודים לצד הנאות חברתיות. לבסוף, הבעתם תמיכה בעמדת המורה ולפיה פירשתם שיחסו של האב לבנו נוקשה מידי ומהווה עונש המוריד מוטיבציה פנימית ללמידה. אכן לשם העלאת המוטיבציה של הבן להשקעה בלימודים צריך האב לנקוט בצעדים קלים. זאת יעשה היות והבן לא מסכים עם הדרך אותה מתווה האב. עונש הניתן על סירוב לדבוק באותה הדרך או המטרה אותה רוצה בעל הסמכות (האב) עלול ליצור בדיוק את התגובה ההפוכה הרצויה על בעל הסמכות. יחסים מעין אלה בהם קיים בעל סמכות ומקבל סמכות צריכים הרבה פעמים להיבנות באופן שיאפשר למקבל הסמכות להיות גם מעורב במידה מסוימת בהחלטה, דהיינו להביא את עצמו לידי ביטוי על מנת להתאים למצב הנכפה ובדרך גם להגשים ייעוד או תשוקה בפעולה מסוימת שיגבירו את המוטיבציה הפנימית שלו. גם אם לאב יש ראייה קיצונית באשר לחינוך בנו “אב סיני” עדיין יצטרך האב לפעול בתוך הקונטקסט בו נמצא בנו: להבין את גילו, את קבוצת השווים שלו, את התחביבים שלו ובעיקר את תשוקותיו ומה שגורם לו לאושר הפנימי ומתוך כך לנסות למנף את התהליך הלימודי תוך הדגשת החשיבות שבחינוך לשם הצלחתו בחיים והשתלבותו כבוגר בחברה באופן קל יותר. נראה שוויתור על השקעה בלימודים הוא לא אופציה חכמה אך שיח משותף המאפשר הקלה גם מצד המורה על העומס והדרישות הלימודיות יכול להוות פתח לעידוד ולהבנה של הבן שכל הצדדים בעלי הסמכות מבינים את רצונותיו אך גם רוצים בטובתו ומקילים עליו ללא פרס מוחשי ובטח ללא עונש קיצוני.