לדעתי יש אפשרות למצוא נקודת איזון בין עמדת וופא לבין הרכזת, נכון שאי אפשר ללמד את התלמידים מה שהם רוצים כל הזמן, הילדים צריכים לדעת ולהסתגל במסגרת החינוכית של בית הספר. אבל לדעתי לשלב ולכלול כמה זמן למה יותר מעניין את התלמידים זה גם מושך אותם ללמוד, כאילו משנה את הסטיריוטיב שהלימוד משעמם ולא מעניין.

מדוע אתם חושבים שמורים עושים זאת מעט מדי? מדוע העמדה של רכזת המקצוע שכיחה יחסית? שימו לב שוואפא הרגישה שהיא צריכה עזרה מהאחיינית הצעירה שלה.

לא התייחסתם לנימוק התאורטי – חיזוק מול עונש (היא מדברת על לשבח ולמרץ את מי שעובד).

לדעתנו יש להמשיך ולהשקיע במתן חוויית למידה שמחברת את התלמידים לתוכן הלימוד. יש לעשות יותר שימוש בתכנים המגיעים מהמציאות היום יומית. ניתן לשקול לתת לאותם התלמידים, שאינם רוצים להשקיע בלימודים, יותר אחריות. למשל, אולי ניתן לתת להם את האפשרות לבחור את הדרך שהם חושבים שצריך ללמוד אנגלית או אף לאפשר להם לעצב את המשימות.

וואפה חושבת שכן צריך להתמקד על למידה של כלל התלמידים, וכדי לעשות זאת יש לנסות לייצר יחידת לימוד שתעסוק בתכנים שמעניינים אותם במציאות היום יומית.

עמדת רכזת המקצוע היא שאין סיכוי לשכנע את הילדים, שאינם משקיעים, שאכן יש חשיבות ללמוד אנגלית. יש להתמקד על אלו שכן משקיעים בלימודים ולהחמיא להם, ולהכשיל את אלו שבוחרים לא ללמוד.